Tuesday, February 20, 2018

Towards a Bibliography About Realia and Chumash, specifically related to the Mishkan and Begdei Kehunah


 Towards a Bibliography About Realia and Chumash, specifically related to the Mishkan and Begdei Kehunah 
By Eliezer Brodt
Learning Chumash and Nach is extremely important for many reasons. Over time it became a neglected subject (why is the subject of a different post IY"H) and in many circles is still true today. Sadly, many people remain with the images of the various stories from Tanach the way they heard it in their youth without a genuine understanding of the events. I strongly believe that learning Tanach properly (by both students in school and adults) could help with some of the issues we face today. In recent years there have been attempts to fix this problem but there is still much work to be done. There are many works out there to help one deepen their understanding of Tanach, each focusing on different aspects. 
In this post I will limit myself to mentioning some of the recent, general works on the topic that I feel can help. However, the main focus of the post will be a listing and description of works to help one learn Parshiyos Terumah through Pekudei, with emphasis on works that focus on the Realia. I will also quote some general sources of the significance of understanding the Realia. Eventually I will return to add more works and Parshiyos to this list. I will also deal with other aspects of learning Tanach. Just to mention one area to help one understand Chumash which I dealt with a bit in the past – that is Via learning Targum Onkelos properly, see here and here.
General works
אמנון בזה, עד היום הזה, שאלות יסוד בלימוד תנ"ך, ידיעות ספרים, 470 עמודים.
היא שיחתי, על דרך לימוד התנ"ך, בעריכת ר' יהושע רייס, מכללת הרצוג תשע"ג, 264 עמודים
בעיני אלוהים ואדם, האדם המאמין ומחקר המקרא, בעריכת יהודה ברנדס, טובה גנזל חיותה דויטש, בית מורשה ירושלים תשע"ה, 487 עמודים
Moshe Sokolow, Tanakh, An Owner’s Manual, Authorship, Canonization, Masoretic Text, Exegesis, Modern Scholarship and Pedagogy, Urim 2015, 219 pp.
David Stern, The Jewish Bible, A Material History, Washington Press 2017, 303 pp. [Beautifully produced]
Yitzchak Etshalom, Between the lines of the Bible, Genesis, Recapturing the Full meaning of the Biblical Text (revised and Expanded), Urim/OU Press, NY 2015, 271 pp. 
Yitzchak Etshalom, Between the lines of the Bible: Exodus: A study from the new school of Orthodox Torah Commentary, Urim/OU Press, NY 2012, 220 pp. [On this work see here]
See also the incredible site ALHatorah.org which is extremely useful. 
Also, worth mentioning is the new series which I am enjoying so far:
יואל בן נון, שאול ברוכי, מקראות עיון, רב תחומי בתורה, יתרו,  278 עמודים 
יואל בן נון, שאול ברוכי, מקראות עיון, רב תחומי בתורה, 608 עמודים
See their Website for more information here.
Many years ago, when I was in fourth Grade, my Rebbe, Rabbi Zacks (who loved seforim) taught us the Parshiyos of Terumah etc. While learning it he would take out this fancy and expensive book with color pictures of the various Kelim in the Mishkan and of the Bigdei Kehunah to help us better understand what we were learning. He was using visual aids of pictures to help the students understand Chumash. I recall that when it was Friday of Parshas Terumah there was non-stop knocking on the classroom door, because Rabbeyim from different classes sent students to borrow the sefer so that they too could show their classes the pictures while learning Parshas Hashavuah. A few years later I recall someone bringing and setting up a real model of the Mishkan and Kelim to our school. All this helped us understand the Chumash a bit better. 
A few years ago I heard a shiur in Jerusalem from the prolific Rabbi Yechiel Stern on Visual aids for learning, as he had written many such seforim to help students. He described that at first there was much opposition to what he was doing but eventually it became more and more accepted. 
At the time I realized that this was something that the academic world was busy with for well over hundred years and wrote on this numerous works. However, that obviously would not help the case to get mainstream Yeshivos to use these works even when the authors were frum and the like. (See further on)
However, the truth is that there were many Gedolim who had realized the significance of using Visual aids while teaching and of understanding the Realia while learning Chumash.
Just to list some sources. 
R’ Sofer writes about the Chasam Sofer
לתכלית גדול הזה לברר הלכה לאמיתו ולהעמיד כל ענין על בוריו הי' לו לכל שיעורי תורה כלים מיוחדים מדודים מאתו בדקדוק הדק היטב להראות לתלמידיו וכן הי' לו בארגז מיוחד שני צורות תבנית זכר ונקבה מעשה אומן מופלא והיו נעשים פרקים פרקים וכל חלקי הפנימים מעשה חדש נפלא ללמוד וללמד חכמת הניתוח ולא הראה זה רק לתלמידים מובהקים אשר יראת ה' אוצרם בעת למדו אתם הלכות נדה וכדומה. 
Regarding the Minsker Godol after he got his first position, he sat with the head Dayan to see exactly how to Pasken. His reason for this was:
 "מעולם לא ראיתי הדברים האלה במציאות, וכל ידיעותי אינן רק מהעיון והלימוד בספרים...".
In a Haskamah of the Aderet he writes as follows:
בואו ונחזיק טובה להרב המובהק הנ'... אשר המציא להשכיל להטיב לצעירי התלמידים להקל מעליהם למוד ההוראות במקצוע הל' שחיטה וטריפות בהמציאו ציורים ותמונת מכל אבר ואבר לכל פרטי מוצאיו ומובאיו על פי מקורים נאמנים... התענגתי מאד לראות חיבורו סי' אהל יוסף נחמד למראה וטוב למעשה לא לבד לצעירי התלמידים אשר לא ראו ניתוח בעלי חיים מעודם, כי אם גם למוריהם, כי יקל הלימוד לתלמידיהם להורותם הלכה למעשה על כל פרט ופרט לאמר בזה ראה וקדש".
In the extremely interesting autobiography of Eliezer Friedman he writes:
מצאתי אצל אחד... ספר רבני ובו לוח הריאה וציורים. אנכי הייתי אז בקיא מאוד ביורה דעה. ראיתי כי באמת נחוץ לחניכי הרבנים לומדי היו"ד, לוח הריאה אבל לא כזה שמצאתי שאינו אומר כלום... צירתי עלי גליון גדול, צורת הריאה, אונותיה ואומותיה וכל סוגי השאלות אשר אפשר להוליד בהלכות ריאה. הכל מצויר בצבעים שונים, צבעים טבעיים כפי הלקוי והמחלה אשר ידובר עליהן בש"ס ופוסקים. על כל לקוי, הצגתי אות מספרי ובצד הציור כתבתי בקצור נמרץ שם הלקוי, תמצית דעות הפוסקים והחלט הדין להטריף או להכשיר, את הציור אזה הראיתי לגאונים ר' נפתלי צבי יהודה מוולואזין ור' שלמה הכהן מווילנא. הם סמכו ידעם על הציור להשתמש בו הלכה למעשה, ואמכור אותו למדפיסים ראם בווילנה. גם סמיכה להורות ולדון נתנו לי (ספר הזכרונות, עמ' 136).
See also the important introduction related to this in Rabbi Moshe Leib Shachor, Bigdei Kehuna (pp.10-11).
Turning to these Parshos in Chumash in Particular. 
In 1612, R’ Abraham Portaleone (1542-1612), a Talmid Chochom and medical doctor, printed in Mantua his encyclopedic masterpiece Shiltay HaGiborim. This work deals in great depth with every aspect of the Mishkan and Mikdash, with a tremendous focus on Realia. For example, when dealing with the Kitores, he methodologically investigates every aspect of it (pages upon pages) drawing upon his expert knowledge in sciences and command of ten languages. Similarly, when discussing the stones of the Choshen, he tries to identify the stones, using these same tools, while covering other aspects related to them. When dealing with the music and the instruments used in the Beis Hamikdosh, he again devotes many pages to the subject, explaining it via knowledge of the Realia. This last section on Music was the Subject of a PhD dissertation in 1980 written in Tel Aviv by Daniel Sandler. 
In a lecture about this work, Prof. Zohar Amar said as follows (one can see it here or read it here):
רבנו אברהם הצליח להקיף ולהתמודד בחיבורו עם נושאים שונים ומגוונים הקשורים למקדש, כמו תוכנית מבנה המקדש וכליו, הקרבנות הראויים לעלות למזבח, בגדי כהונה, אבני החושן, סממני הקטורת, עצי המערכה, תפקידי הלויים, ובהם שירה וזימרה, שמירה, וכן סדר התפילות והקריאה בתורה ועוד נושאים רבים. בכל אחד מהנושאים שעסק, הוא הפגין ידע ובקיאות מעוררת השתאות, בתחומי הזואולוגיה, הבוטניקה, מנרולוגיה, מוסיקה, רפואה, טכנולוגיה ועוד ועוד. בעצם לפנינו חיבור אנציקלופדי רחב היקף,  האנציקלופדיה הראשונה שנכתבה על המקדש.
אז מה הופך את רבנו לחוקר ? ראשית, רבנו אברהם היה בעל ידע נרחב בכל הספרות היהודית לדורותיה, ובהקדמתו הוא מנה כמאה מקורות בהם השתמש, החל מספרות חז"ל, הגאונים, הראשונים וחכמים בני תקופתו. אולם מקורות הידע שלו לא הצטמצמו לארון הספרים היהודי, אלא הוא היה בקיא גם בכל מכמניה של הספרות הקלאסית, היוונית, הרומית והערבית, וספרות המדע שהתפתחה בתקופתו. רבנו אברהם ניחן באחד מכלי המחקר החשובים ביותר והיא ידיעת שפות. על פי עדותו בהקדמה הוא השתמש בחיבורו בעשר שפות: איטלקית, ארמית, גרמנית, צ'יכית, יוונית, לטינית, ספרדית, ערבית, פרסית וצרפתית.  
In 2010 Mechon Yerushalyim and Mechon Shlomo Uman put out a beautiful, annotated edition of this special work (47+709 pp). At the end of the thorough introduction they are very open and quote  Prof. Amar as follows:
אולם פרופ' זהר עמר העיר בצדק שלצורך הוצאת מהדורה מדעית מלאה של הספר נדרשת עוד עבודה רבה מאוד. מדובר בספר מסובך עם מאות רבות של מונחים בשפות לועזיות שונות, והוא דורש התמודדת עם הספרות הקלאסית היוונית והלטינית (כמו אריסטו, תיאופרסטוס, פליניוס, דיוסקורידס וסטארבו) מחד, וספרות ימיו של רבנו המחבר (כמו חיבוריהם של פרוספר אלפין ואחרים) מאידך, ויש צורך להשוות את כל הציטוטים עם המקורות עצמם על רקע העובדה שהמחבר הוא הראשון שמביא את תרגומם בעברית. מעבר לכך חייבים לזהות באופן שיטתי את כל הצמחים, בעלי החיים והמינרלים שבספר, ולהתחקות אחרי תהליכי ייצור וטכנולוגיה המוזכרים בו (למשל ייצור סבון). כל זה דורש מחקרים נוספים בעזרת מומחים לתחומים השונים, והרבה הרבה זמן (יתכן שכדאי יהיה להוציא בעתיד נספח מדעי למהדורה זו.

Although what Amar writes is very true, what they did do is extremely useful.
Just to add one more source about R’ Abraham Portaleone: See the two excellent chapters devoted to him by Andrew D. Berns, in his recent book The Bible and Natural Philosophy in Renaissance Italy, Cambridge 2015, pp. 153-230. One chapter focuses on his correspondence with his Gentile colleagues found in an unpublished manuscript of his. The other chapter deals with R’ Abraham Portaleone's sections devoted to the Kitores.  
Over the centuries other works were written devoted to explaining the Realia of the Mishkan and Mikdash (hopefully one day I will compile a detailed list). In 1891 a work called Mikdash Aron was printed' a bit later the same author printed another work also devoted to this subject called Parshegon.
Rav Kasher writes about this work as follows:
וראיתי להעיר כאן על ספר זה, שמוקדש לביאור מעשה המשכן וכל כליו, הלוחות וספר תורה ולחם הפנים. המחבר עשה מלאכה גדולה, שערך הכל בקצור נמרץ והכניס הרבה, חומר על כל אלה ,ענינים בעשרים דפים (40 עמוד) ונראה, מתוך ספרו שהשקיע בו הרבה זמן ויגיעה גדולה. אמנם הסדר שלו הוא מוזר. מחבר זה סדר לו פנים וביאור. הפנים נכתב באופן סתמי ומוחלט שהקורא חושב שהוא מועתק מאיזה, מקור והביאור נותן המקורות, וכל מעיין משתומם לראות אין שבכל ענין וענין כותב לו בפנים דברים שהם השערות גרידא מהרהורי לבו שאין להם שום מקור ויסוד ,והרבה פעמים מציין מקורות אבל לא הבין הדברים כראוי, וכותב להיפך מהמבואר בראשונים כי דרכו הוא בלשון מדברת גדולות ולכן אין לסמוך על דבריו רק צריכים לבדוק המקורוות ותמה אני על א׳ מהגדולים המסכים על ספרו בהערות להוצאה שניה, מהספר מביא שכמה מהגדולים בזמנו פלפלו עמו וכנראה, שלא נפנו לקרוא בעיון בהספר, לכן לא העירו להמחבר על עיקר גישתו שאינה נכונה [תורה שלמה, כב, מילואים, עמ' 23].
 Rav Kasher writes he does not understand how one of the Gedolim who gave a Haskamah did not comment. This appears to be a strange story and requires further investigation of the various editions of the work. The author has various letters from Gedolim and brings various comments he received from them about the work. One of the Gedolim who he was in correspondence about his works was the Netziv. Interestingly, the Netziv writes in one of these letters:
תבנית הארון והלוחות כבר שלחתי להגרש"מ כמבוקשו...
[Some of the letters were reprinted in Igrot Netziv, pp. 39-41 but not all of them. I have no explanation for this]. 
Of interest is what the author writes describing how he came to writing this work and his meeting with R’ Meir Simcha  


Besides for publishing works on the Mishkan others built models. R’ Tuviah Preshel collected a bunch of accounts of people who actually built such models of the Mishkan to help people understand it  (See Mameriah Tuvia, 1, pp. 412-419 available here).
One work in particular which still has not been outdated is the Living Torah from Rabbi Aryeh Kaplan. Although his translation on the whole torah is very important, the sections on these Parshiyos are extremely special and useful.
Turning to specific “ingredients” we find mentioned in these parshiyos time and time again. There are a few works of Zohar Amar relevant, all of which investigate the particular topic from the early sources until recent developments. See for example:
זהר עמר, בעקבות תולעת השני הארץ ישראלית, תשס"ז, 106 עמודים
זהר עמר, ספר הקטורת, תל אביב תשס"ב, 197 עמודים 
זהר עמר, הארגמן, פורפורה וארג'ואן במקורות ישראלועוד בירורים בענייני התכלת, תשע"ד, 281 עמודים 
In it he writes:
במסגרת המחקר פיצחתי כ-11000 קונכיות של ארגמונים לצורך מיצוי צבע מהם (עמ' 13).
See also
ר' ישראל ראזענבערג, קונטרס מרכבו ארגמן, והוא בירור מהות צבע ארגמן מדברי חז"ל עד האחרונים וביאור המסורה בזה [וגם יתבאר בו מהות תולעת שני], נד עמודים
I am specifically avoiding listing material on תכלת as there has been a recent explosion on the topic (especially of note are the booklets coming out of Lakewood). Someone needs to put out a proper bibliography of all the works on this hot topic. Just to mention three recent discussions related to the topic.
One, See Dovid Henshke’s recent article in Assif 5 (2018)
פתיל תכלת וגידלי ציצית בירורים בקיום מצות תכלת בציצית
Available here
Two 
ר' יהושע ענבל, קוציו של ארגמון, האוצר יא (תשע"ח), עמ' רעא-שיב.
A PDF is Available upon request.
Three Listen to this Shiur – specifically the Part from Rabbi J. D. Bleich. 
The Aron
A special article devoted to literary all aspects of the Aron is from R’ Menachem Silber, published in Sefer HaZicron LeRebbe Moshe Lipshitz (1996), pp. 229- 272. The Article is titled ארון העדות ולוחות הברית: צורתם ותבניתם. The article is written very concise, in an encyclopedic style, includes hundreds of footnotes and  is well worth ones time to go through. 
An interesting point related to this article is in a publication of Encyclopedia Talmudit where they discuss various issues related to their publication:
ערך לוחות הברית, לאורך זמן רב פקפקנו אם יש לו מקום באנצ"ת. הנושא אינו הלכתי ממש, ניתן לראותו יותר כרקע להלכה, שיש להניחם בארון שבקדש הקדשים, ולדעת הרמב"ן יש מצוה מיוחדת לעשות ארון לצורך הלוחות, כגון אם נמצא אותם בלי ארון. אכן ענין זה כבר נידון כללית בערך ארון. והנה סמוך לסוף הכרך קבלנו מאחד מלומדי האנצ"ת עבודה יפה שהוא ערך בנושא, ובקשנו לראות אם היא מתאימה לנו. במבט ראשון אכן נראתה דומה לערך באנציקלופדיה, וכאן המקום להודות לו מקרב לב. זה עורר אותנו לשיקול מחדש, ובסופו של דבר הערך נכתב, ולמעשה השתנה מהמסד עד הטפחות, והלומד ימצא בו ריכוז של סוגיות שונות בתלמוד בבלי וירושלמי, סביב צורתם של הלוחות.
 I assume they got a copy of Rabbi Silber's article and this helped them change their minds. See the entry in Encyclopedia Talmudit, 37, pp. 143-150. In Footnote # 21 they quote the article (I think they should write out the authors name).
See also
ר' עזריאל לעמל כ"ץ, קונטרס מנוחת השכינה, מראי מקומות וביאורים בענין הארון, ביאור מקיף בענין מנוחת השכינה על הארון, נצחון ישראל, נגד האויבים ע"י נשיאת הארון למלחמה, ושמות של הקב"ה שהיו מונחים בארון, ועוד, תשע"ו, צח עמודים 
Lechem Hapanim
For information about all aspects of the of Lechem Hapanim: See the excellent entry in one of the most recent volumes of Encyclopedia Talmudit, 37, pp. 483-591
About making of Lechem Hapanim see:
זהר עמר, חמשת מיני דגן, תשע"א, עמ' 129-172
On the Menorah throughout the ages: 
See Daniel Sperber, "The History of the Menorah", Journal of Jewish Studies 16:3-4 (1965) pp. 135-59, and in his Minhaghei Yisroel, 5, pp. 171-204. Daniel Sperber in Daniel Sperber Articles, Reviews and Stories 1960-2010, Jerusalem 2010, p. 11.
See also the very interesting new work on the subject from Steven Fine, The Menorah, From the Bible to Modern Israel, Harvard University Press 2016, 279 pp.  [For a review on this work see here]. Related to this and a recent display he arranged see here.
Baraita De-Melekhet Ha-Mishkan
A much earlier “neglected” work important to use when learning these parshiyos is Baraita De-Melekhet Ha-Mishkan. 
For Meir Ish Shalom's edition see here. R’ Chaim Kanievsky commentary on this work is available here. A recent critical edition of this work was done by Robert Kirschner, Baraita De-Melekhet Ha-Mishkan: A Critical Edition with Introduction and Translation, 1992, 320 pp. For a review of this edition see Chaim Milikowsky, "On Editing Rabbinic Texts: A Review-Essay of Baraita de-Melekhet ha-Mishkan: A Critical Edition with Introduction and Translation by R. Kirschner", JQR 86 (1996), pp. 409-417 (here). For a recent commentary on this work see:
ר' חיים דיס, דברים אחדים, אנטווערפען תשע"א, על ברייתא דמלאכת המשכן, בגדי כהונה ועוד, תקנו עמודים
This work is available free in PDF here.
Two other random works I will mention here are:
רבינו שמעיה השושני, סוד מעשה המשכן, כ"י, [מדורו של רש"י], מהדיר: ר' גור אריה הרציג, 2013, 20 עמודים
יעקב שפיגל, לשון הזהב (חישוב הזהב הנדרש לכלי המשכן והמקדש) לר' יצחק בן שלמה אלאחדב, בד"ד 12 (תשס"א), 5-34
Bigdei Kehunah
An important work that had tremendous impact on many of those related to Wissenschaft as well as those who identified with the Haskalah movement was R’ Azariah de Rossi’s Meor Einayim. This work, first printed in Mantua in 1573, was for the most part a few hundred years ahead of its time. However, for a long period of time it remained unappreciated and, in some circles, even banned. De Rossi's book was an attempt to deal with the chronological and intellectual history of Judaism during the Second Temple and early Rabbinic periods. The author devoted a considerable amount of space towards understanding Chazal and Aggadah. De Rossi employed critical methods, including philology, going back to translating early original documents from their source languages. Many of these methods eventually became the trademark of Wissenschaft. Zunz wrote the first definitive study on the history and usage of this work, emphasizing its importance. The work also influenced people affiliated with the “GRA school”, such as RaShaSh and Netziv (who quotes it in relation to the Bigdei Kehuna). One lengthy section of this work is devoted to the Bigdei Kehuna (See his Imeri Bina, Ch. 46-50) where he has a lengthy discussion based on Rishonim and other sources such, as Yosifon and Philo. While I am not sure if R’ Abraham Portaleone in his Shilto HaGiborim, also printed in Mantau a bit later, made use of the Meor Einayim's discussion, it's worth mentioning that he also deals extensively with the Bigdei Kehuna.
One outstanding work on the topic of the Bigdei Kehuna is Rabbi Moshe Leib Shachor, Bigdei Kehunah (1971) 447 pp.
For a review on this book see Daniel Sperber, Daniel Sperber Articles, Reviews and Stories 1960-2010, Jerusalem 2010, p.51 who writes about it:
It is the work of a true Talmid Chacham with a tremendous Bekiyut… applying the traditional methods… to a relatively unexplored field… The depth and detail of treatment is sometimes most astounding… His sharpness and his critical abilities glimmer through the printed words… This book has a wealth of information on a little-known subject. It is clearly written, well organized…. 
An older work on Bigdei Kehunah is available here.  For a recent book on this subject see:
ר' זאב לופיאן, לשרת בקודש, ירושלים תשע"ו, בעניני בגדי כהונה, תפו עמודים
See also
ר' ישראל גארדאן, קונטרס לב ישראל, בעניני האפוד והחושן, ללוס אנג'לס תשע"ג, 123 עמודים 
See also 
זאב ספראי, משנת ארץ ישראל, יומא, עמ' 249-269
The stones of the Choshen
 Recently much has been written on the Stones of the Choshen.
See 
     זהר עמר, החן שבאבן, אבני החושן ואבנים טובות בעולם הקדום, תשע"ז, 350 עמודים 
See also the important article on the topic from Rabbi Yankelowitz:
זיהוי אבן החושן על פי תרגום השבעים והתרגומים הארמיים, חצי גיבורים י (תשע"ז), עמ' תעח-תקמא 
A PDF is Available upon request.
See also the chapter of Andrew D. Berns, in his recent book The Bible and Natural Philosophy in Renaissance Italy, Cambridge 2015, pp. 109-152, “The Grandeur of the Science of God” David De Pomi and the stones of the High Priests Breastplate. The Chapter is specifically devoted to understanding David De Pomi of the Tarshish stone in his Tzemach Dovid where he identifies it as the diacinto and mentions the Segulos of this stone.

Appendix:
It appears that even though some will use visual aids and Realia for teaching Chumash,  many are nervous about introducing Realia when learning Talmud. See here, here and here for some recent discussions on the subject. [For Earlier posts related to this see here and here] Although I personally am not sure how one can say its not important or relevant (but I am biased and tainted from Academia already). I suspect that part of the issue is that the fear is at times the outcomes might clash with Halacha. This itself has many ramifications and is an explosive topic which I hope to return to someday.
To cite just one example:
Over ten years ago I wrote:
One of the greatest poskim of the past century, R. Shlomo Zalman Auerbach, was famous for how he consulted experts and tried to understand the exact facts before issuing a pesak. This is evident in all his writings on all of the modern-day issues. One example: In recent years there has been much written on the bottle cap opening of shabbat -- it even has its own huge sefer (as virtually everything else does these days) on the topic! One of the rabbanim who has been involved with this topic for years is R. Moshe Yadler, author of Meor Hashabbat, where he has written on this topic and spent many hours speaking to many gedolim about it. When he was researching the topic he made sure to track down every type of bottle, he visited factories to see how bottles are made so that he would be able to understand exactly how it is made so he would be able to pasken properly. When he gives a shiur about this topic he comes with a bag full of all types of caps to demonstrate to the crowd the exact way it is made, etc. He told me once that he spoke to R. Shlomo Zalman Auerbach about this many times. At one point he requested R. Shlomo Zalman Auerbach to put in writing all his pesakim on the subject to which the latter did. R. Shlomo Zalman Auerbach's son told R. Yadler that his father sat for three days with a soda bottle in front of him the whole time he was writing the teshuvah and he kept on taking it on and off.
Yet elsewhere we find R’ Shlomo Zalman writes in regards to some of the discoveries of Yehudah Felix:
קיבלתי יקרת מכתבו מעולם לא אמרתי לשנות מהמסורת והשו"ע וכמו שאין שומעין לפרופ' פליקס (שהוא שומר מצוות) ששבולת שועל הוא לא מה שקוראים העולם, ואין שומעין לו ומברכין מזונות, וכן הוכיח באותות שתמכי הנקרא חריין לא היה כלל בזמן חז"ל ואין יוצאין בזה מרור, ואעפ"כ אין שומעין לו נגד המסורות. וכ"ש בענין זה שמפורש בשו"ע וכידוע (ר' צבי גולדברג, מסורתנו, ירושלים תשס"ג, עמ' 6).
For another article against Felix see R’ Yonah Marzbach, Alah LeYonah (2102), pp. 535-539. About Y. Felix see Zohar Amar article in Jerusalem and Eretz Yisroel 4-5(2007), pp. 7-10. Available here

Sunday, February 18, 2018

The Collected Writings of Moshe Reines Kickstarter


The Collected Writings of Moshe Reines Kickstarter

Moshe Reines was a polymath: Talmudist, Hebraist, historian, investigative reporter, social commentator - a prolific and influential thinker, writer, and author. The son of Rabbi Yitzchok Yaakov Reines, Moshe Reines died tragically in 1891 at the astonishingly young age of twenty-one.  The obituary which appeared in Hamagid had this to say about the young Reb Moshe z"l: "He excelled amazingly in his absolute mastery of Shas..."

The volume (compiled and edited by Eliezer Brodt) awaiting printing is approximately seven-hundred pages. It is filled with fascinating material on the burning issues of 19th century Russian Jewry, from the politics surrounding the founding of the famed Kovno Kollel to the financial problems of the Volozhin Yeshiva, from the challenge of Rabbonus in a changing world to controversial methods of studying Gemara, from the question of Haskalah to the promise of Zionism. These are issues we still grapple with today, and R' Moshe addressed them all with courage, verve, sensitivity, and wisdom beyond his years. He wrote in an engaging style in magnificent Hebrew, sparking debates in the periodicals of the day. 

We are on the cusp of going to print, but the costs are obviously much higher than originally anticipated. Printing costs alone exceed three thousand dollars, and that does not include the costs of scanning hundreds of pages 

For more detailed information and to fund the project please visit this LINK - only four days to go for this project to be fully funded!:

Thursday, February 01, 2018

Artwork and Images in Synagogues 
By: Eliezer Brodt
This article originally appeared in the Hebrew Kulmos magazine of Mishpacha,     Shavous 2017. I hope to return to this subject in the future.
מה דמות תערכו לו?
על אף ההרחקה היתירה שהרחיקה תורתנו הקדושה מצורות ופסלים, מנהג ישראל קדושים מאז ומעולם היה לעטר את כתלי בתי הכנסת בעיטורים, הכוללים דמויות כוכבי השמים וצורות חיות ובהמות / לשם מה נועדו העיטורים? / מהו ההיתר לעשותם? וכיצד ניתן לעטר את בית הכנסת מבלי לגרום להיסח דעת המתפלל?
אליעזר יהודה בראדט
הדיבר השני של עשרת הדברות הוא: "לא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ". לדעת הרמב"ם, "לא יהיה לך אלהים אחרים" היא אזהרה שלא להאמין באלהים אחרים, בעוד "לא תעשה לך פסל" היא אזהרה על יצירת הפסל ועשייתו.
אלא שלבד מן האזהרה על עשיית פסל לשם עבודתו, הוזהרנו עוד שלא לעשות צורות הנעבדות על ידי אחרים, גם אם אין דעתנו בעשייתם כלל לשם עבודה זרה. איסור זה נועד להרחיק אותנו מכל דבר העשוי לגרום לעבודה זרה, וכלשון הרמב"ם ב"ספר המצוות" (לא תעשה ד):
"שהזהירנו מעשות צורות מיני בעלי חיים מן העצים והאבנים והמתכות וזולתם, ואף על פי שלא ייעשו להעבד. וזו הרחקה מעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשוב בהם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדי עבודה זרה שיחשבו כי לצורות כחות. והוא אמרו יתברך "לא תעשון אתי"... ולשון מכילתא בענין לאו זה על צד הבאור: אלהי כסף... שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות, תלמוד לומר "לא תעשו לכם"... וכבר התבארו משפטי מצוה זו ואי זה מן הצורות מותר לציירם ואי זה מהם לא יצויירו... בפרק שלישי מעבודה זרה (מב, ב - מג, ב)...".
משמעותה המעשית של האזהרה על עשיית צורות מפורשת בשולחן ערוך (יורה דעה קמא, ד-ו): "אסור לצייר צורות שבמדור שכינה, כגון ארבע פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת. וכן צורת אדם לבדו, כל אלו אסור לעשות אפילו הם לנוי. במה דברים אמורים, בבולטת.... וצורת חמה ולבנה וכוכבים, אסור בין בולטות בין שוקעות... צורות בהמות, חיות ועופות ודגים, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם, מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת".
משך הדורות כתבו רבותינו הפוסקים עשרות תשובות, מזמן האחרונים ועד אחרוני האחרונים, והלכה זו הייתה הציר המרכזי של פולמוסים שונים, על אודות צורות שעיטרו בהן את בתי-הכנסת, ארונות הקודש, הפרוכות ומעילי ספרי תורה. קצרה היריעה לנתח את כל פרטי הנידון ההלכתי, אך ננסה בשורות הקרובות לסקור מעט מן המקורות ההלכתיים וההיסטוריים העוסקים בנושא, ואף להציע מתוכם הסבר למנהג הקיים.
בספר ראבי"ה (עבודה זרה, סימן א'מט) הובאה תשובה מרבנו אפרים: "שאלה. יודיעני אדוני מעילים שנותנים על הבימה לכבוד התורה, או על הקתדראות לכבוד המילה ומונח יום או יומים בבית הכנסת, ויש בו צורת עופות ודגים וסוסים וארי - אם מותר אם לאו... תשובה. ועל צורת עופות וסוסים ששאלת אם מותר להתפלל שם... אבל צורות עופות וסוסים אפילו הגוים אינם עובדין להם אפילו כשהן תבנית בפני עצמו, וכל שכן כשמצויירין על הבגדים שאין עובדין להם, הילכך אין כאן חשדא, דהשתא גוים אין עובדין להם כל שכן ישראל...".
כלומר, כיון שאלו צורות שאין איש העובד אותם, גוי וכל שכן ישראל, ממילא אין בעשייתם איסור. אך ראבי"ה מביא תשובה נוספת, מרבנו אליקים ב"ר יוסף: "על הבניין שבנו לשם בית הכנסת בקולוניא בכותל צפוני, וצרו בחלונות צורות אריות ונחשים, ותמהתי הרבה על מה עשו כן ובאו לשנות מנהג הקדומה מה שלא נהגו הראשונים בכל מקום גלותם... הרי הוזהרנו בדיבור שני מלעשות כן מדכתיב "לא תעשה לך פסל", ותניא (מכילתא, יתרו, פרשה ו): לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה, תלמוד לומר וכל תמונה... ואם יעלה על לב האדם לומר והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות, והואיל והותרו לשם הותרו נמי לבתי כנסיות, הלא מקרא מלא הוא שאסור לעשות כן, דתניא "לא תעשו לכם", שלא תאמר הואיל ולא נתנה רשות לעשות בבית המקדש הרי אני עושה בבתי כנסיות... תלמוד לומר לא תעשו לכם".
וכיוצא בדבר ב"ספר חסידים" (הוצ' מקיצי נרדמים, סימן תתתתכה): "בבית המקדש היו כרובים ודמות בקר ואריות, אבל בבית הכנסת אין לעשות תבניות ודמות שום חי וכל שכן לפני ארון הקודש, שנראה כמשתחוה לאותו דמות והגוים יאמרו הם מאמינים דמויות".
"מבלבלים הכוונה"
מעבר לשאלה אם יש בעיטורים אלו משום איסור עשיית צורות, רבותינו הראשונים דנו אם יש להימנע מהם בשל בלבול כוונת המתפלל. ב"בית יוסף" (אורח חיים, סימן צ) הובאו דבריו של רבי דוד אבודרהם: "שנשאל הרמב"ם (תשובות הרמב"ם, מהד' פריימן, סימן כ) מהו הדבר הנקרא חוצץ בינו ובין הקיר ולמה מנעוהו, ואם בכלל החציצה הזאת כלי מילת שתולין אותן על כתלי הבית לנוי ובהם צורות שאינן בולטות, אם זה בכלל האיסור או לא? והשיב, שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפילה הוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו, והבגדים התלויים אינם אסורים, אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית, כי הדברים האלו מבלבלים הכוונה. והבגדים המצויירים, אף על פי שאינן בולטות - אין נכון להתפלל כנגדן מהטעם שאמרנו, כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין...".
ובדרך זו, מעניינת לשונות של ה"אור זרוע" (עבודה זרה, סימן רג): "זכורני כשאני המחבר נער קטן, והיו מציירין... בבית הכנסת עופות ואילנות ודנתי שאסור לעשות כן, ממה ששנינו מפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה. אלמא שמחמת שנותן לבו לאילן יפה אינו מכוין למשנתו ומפסיק. כל שכן תפילה שצריכה כוונה טפי, שאינו יכול לכוין כראוי כשמסתכל באילנות המצויירות בכותל".
גדול רבני מצרים, הרדב"ז, ערך תשובה ארוכה בעניין זה, המתארת ויכוח גדול שנוצר בקהילה אחת, סביב צורת אריה נעשתה בבית כנסת. כך מתואר שם:
"מעשה היה בקנדיא בראובן שסד בית הכנסת... ותיקן אותו יפה, ורצה לכתוב על גובה ההיכל שמו ושם אבותיו... ולא זו בלבד אלא שגבה לבו עד להשחית ורצה להשים למעלה מן ההיכל סימן דגל משפחתו... והוא צורת אריה וכתר בראשו. ולא זו בלבד, אלא שרצה לעשותו גולם ממש בולט ולקח לו אבן שיש, וצוה את האומנין לעשות לו פסל דמות אריה מוזהב וכתר מלכות בראשו ויצר אותו בחרט... והיה מסדר ליתנו בצמרת ההיכל ובגובהו כנגד המשתחוים... והקהל יצ"ו כשמעם את הדבר הרע הזה התאבלו והשתדלו בכל כחם ואונם למנוע את ראובן מהמעשה הרע הזה. ובהיות ראובן זה בעל זרוע קרוב למלכות, לא אבה שמוע להם, עד שהוצרכו לפזר מעות הרבה על זה ומנעו אותו בכח השררה יר"ה. ושאלו ממני אם דבר זה מותר או אסור".
אחר דיון ארוך בסוגיה מעלה הרדב"ז: "כללא דמלתא, שהמעשה המגונה הזה אסור מכמה טעמים חדא שעיקר הדין פלוגתא. ותו, דיש לחוש לאחרונים שעשו מעשה.... ותו, דמינקט לחומרא באיסורי תורה עדיף טפי. ותו, כיון שיש בזה שמץ עבודה זרה ראוי להחמיר. ותו, דקרוב לודאי שעובדים לצורה זו. ותו, דאפילו אם הוא ספק, יש להחמיר משום חומרת עבודה זרה. ותו, כיון דצורה זו מכלל נושאי המרכבה ראוי להחמיר בה. ותו, דבבית הכנסת מכוער הדבר. ותו, דאית בה משום "ובחקותיהם לא תלכו". ותו, דאסור להסתכל בדיוקנאות. ותו, דאיכא חלול השם. ותו, דאין ראוי שיהיה בבית הכנסת שום רמז להם. ותו, דעל ידי שמסתכלין בצורה אין מכוונים לבם... הרי לך כמה טעמים שכל אחד לבדו מספיק לכל חרד אל דבר ה' כל שכן בהצטרפות כולם...".
בין בית הכנסת לבית פרטי
רבי יהודה אריה ממודינה כתב: "לא יראה ולא ימצא בבתי מושבותינו ומכל שכן בבתי כנסיות צלם ותמונה כל תבנית, כמו שכתוב בתורה "לא תעשה לך פסל", אבל באיטליא רבים מתירים לעצמם להחזיק בבתיהם צורות..." (שלחן ערוך, עמ' 4).
בשנת תרכ"ד ערך רבה של צפת, רבי שמואל העליר, חוברת בשם "אהרת הקודש", בה נזקק גם לשאלה זו: "ילמדנו רבנו בדבר אחד פה עיר הקודש צפת... התנדבו קצת יחידים נדיבים לפאר ולרומם בית ה', מקדש מעט, בית הכנסת האר"י זיע"א, לתקן ארון הקודש בציורים נאים, וכונתם לשמים, והבעל מלאכה הלך ועשה כמה מיני צורות נפש חיה בולטים שלמים, צורת אריה ונשר ושאר צורת חיות משונים, מהם צורות שלימות... שלפענ"ד נראה לאיסור". הוא מאריך שם להוכיח שאין לעשות כן, ובין שאר דבריו הוא מביא: "ראיתי להעתיק דברי הגאון הקדוש רבינו יהונתן בספר "יערות דבש"... כי בכל דיוקן ודיוקן איתא רוח השורה, וכל המסתכל במראה ללא צורך - הרוח מתלבש בדיוקנא ומזיק לו במותו וגורם רע לעצמו... ומאוד יש לאדם להזהר באלו, מבלי להיות בתוך ביתו פרצוף וצלם בצורה בולטת, ואפילו צורה מצוירת בכותל...".
גם רבי יוסף זכריה שטרן משעוועל פוסק שיש להחמיר: "אבקשך לדרוש בשמי... להשתדל בכל האפשרי להעמיד את הארון הקודש בלתי הכנפים אשר יוכלו לפאר את הבית מקדש מעט, גם בלי צורות חיות ועופות... אשר בזה יהיה להם לכבוד ולתפארת בפני אלקים..." (כרם שלמה, יד:ד, קלד, תשנ"א, עמ' כה).
מנהג בתי הכנסת מאז ומעולם
מצד שני, ידוע שבתי כנסיות בערים שונות היו מאז ומעולם מעוטרים בתמונות וציורים, מהם אף צורות חיות, בהמות ועופות. כך, למשל, מתאר ר' דוב מנקס: "רבים ושלמים מבית הכנסת שאני מתפלל בקשו ממני לברר להם, מאין יצא ההיתר שעשו אבותינו בעיירות גדולות בכל בתי כנסיות ציורים מחיות ועופות בולטות ושוקעות סביב לארון הקודש, ומסתמא נעשה על פי גדולי הדור הראשונים כמלאכים. וגם באיזה בתי כנסת ישנים ציורים בכל הכתלים מחיות ועופות ושנים עשר מזלות, וגם נדפסו במחזורים בגשם וטל, וגם מעשים בכל יום שרוקמים בפרוכת דשבת ויום טוב ובמטפחות ומעילי ספר תורה מחוטי משי או זהב וכסף מיני חיות ועופות, כגון אריה ונשר, לכאורה עוברים על "לא תעשה לך פסל ותמונה", וגם משום חשד עבודה זרה, ואיך משתחווים מול ארון הקודש בבואם כדין, ואיך נושקים פרוכת כזה שנראה שמשתחוה ונושק לתמונה, ואם חס ושלום שום איסור בזה - לא היו מניחים גדולי הדור ודורות הראשונים, דלא עשו דבר משכלם רק על פי מורים, ומסתמא גם מצוה לעשות ציורים ציצים ופרחים לנוי לרומם בית א-ל מקדש מעט (ענף עץ אבות, אורח חיים, סימן ד).
הפוסקים שנזקקו ללמד זכות על המנהג הרווח, נקטו בכמה דרכים. ראשית, על פי דברי הש"ך (יורה דעה קמא, ס"ק כא): "ונראה דכל צורות דאסרינן אינם אסורים אלא בצורה שלימה ממש, כגון צורת אדם בשתי עינים וחוטם שלם וכל הגוף וכיוצא בו, אבל לא חצי הציור כדרך קצת המציירים צד אחד של הצורה וזה אינו אסור".
דרך נוספת, הבאה לפתור את בעיית הכוונה בתפילה, היא על פי ה"מגן אברהם" (סימן צ, ס"ק לז) שכתב: "הבגדים המצויירים - ונראה לי דגם בכותל בית הכנסת אסור לצור ציורים נגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש". וה"מחצית השקל" הסביר את דבריו: "דשם אין לחוש שיסתכל בהם, דלא מיבעיא בשעת תפלת שמונה עשרה דצריך ליתן עיניו למטה, גם בשאר התפלה אין דרך להסתכל למעלה".
מנהג בתי הכנסת בפולין
רבי ישראל זאב הורביץ, תלמידו של החת"ס, כתב בשו"ת "בית ישראל" (סימן פה): "והנה בעברי בכמה קהילות קדושות באונגרין ובפולין, ראיתי בכמה בתי כנסת כמעט רובם לפני ארון הקודש או לפני העמוד דמות אריות, צורות בולטות... ואשתומם על המראה, ולא עוד, הוגד לי גם דבק"ק לעמבערג ששם מנוחתו כבוד של הט"ז, ושימש שם בכתר הרבנות, וגם שם נמצא בבית הכנסת אות דמויות אריות. גם שמעתי, בימי הגאון המפורסם רבי אלעזר לאנדוי שהיה בלעמבערג, ובא השר הגדול וראה הגובערנ"ר לבית הכנסת וראה אותן צורות אריות, ושאל להגאון הנ"ל הלא כתיב בתורתכם "לא תעשה לך פסל" וכדומה כמה אזהרות בתורה, אם כן מדוע יש ביניכם כזה, והגאון הנ"ל דחה אותו בקש ודברים של מה בכך...". ואחר כך הוא כתב: "ושמתי את הדברים האלה על לבי לקיים מנהגן של ישראל ולא נראה כטועין ומשתחוין להם... והנה ידוע הוא דקיימא לן גויים בזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם, ואפילו אותן העובדים לאו עובדי עבודה זרה הם רק מנהג אבותיהם בידיהם, ויצרא דעבודה זרה כבר ביטלו אנשי כנסת הגדולה... אם כל שכן אנחנו אומה ישראלית - אין עולה על שום לב מישראל שאותן דמותי אריות שהם עבודה זרה ושיהיה נראה כמשתחוה להם, ואם כן מה חשדא יש כאן ומי הם החושדין...".
כלומר, מצד חשד עבודה זרה אין לחשוש, כיון שבטלה עבודה זרה ואין מי שיחשוד שצורות אלו נועדו לעבודה זרה.
על אודות בית הכנסת בקראקא כתב רבי מנחם צבי אייזנשטט (מנחת צבי, ירושלים תשס"ג, סימן ב): "נשאלה שאלה על דבר החידוש דבית הכנסת... הגבאים... וגם לסייד ולכייר ולעשות ציורים על פני כל הבית... והנה בתכנית הציור ימצא שלמעלה מארון הקודש יהיה כמין רקיע ועליו כוכבים נוצצים על הכתלים ימצאו כמה צורות ותמונות... ועכשיו הצייר נפשו בשאלתו אם מצד הדין אין שום עיכוב מלצייר צורות כאלה...". אחר עיון בפרטי השאלה הוא מסיק: "מה שכתבו הפוסקים לאסור צורות בבית הכנסת דנראה כמשתחוה להם, היינו בצורות בולטות שהעכו"ם משתחוים להם, אבל על הלוח אין דרכם להשתחוות, וממילא ליכא האי חששא. אולם מה שהובא באורח חיים לאסור להתפלל כנגד ציורים אפילו בלתי בולטים, התם משום עיון תפילה, ובנידון דידן אפשר להגביהם למעלה מקומת איש, כמו שכתב ב"מגן אברהם"... כל זה כתבתי להתיר משום... ששכרו כבר... אמנם כשאני לעצמי הייתי מוצא לנכון שלא ללכלך... בצורות חדשות מקרוב באו...".
גם הגראי"ה קוק כתב בשו"ת "אורח משפט" (אורח חיים, סימן כא): "באמת הדבר תמוה מאד מהיכן נתפשט הדבר להיתר, לעשות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דמות חמה ולבנה וכוכבים ומזלות. ובעיר מולדתי ראיתי בילדותי מצוייר מעל הבימה למעלה בתקרה כל שנים עשר המזלות קבועים בגלגל, וכפי הנראה נהגו היתר לא לבד בשהייתם אלא גם כן בעשייתם. אמנם למחות אין בנו כח, מאחר שיש להם עמוד גדול להשען עליו, שהיא דעת מוהר"מ מרוטנבורג... אבל נראה שהוא מנהג עתיק מאד, שכבר הובא זכרונו בדברי הראשונים, וכמו שכבר למדו גדולים עליו זכות, הנח להם לישראל...".
בדרך אחרת מצאנו בתשובתו של רבי יעקב שור, המבקש ללמד זכות על המנהג הקיים (שו"ת דברי יעקב, תנינא, ירושלים תשס"ו, סימן כט): "דכל אזהרות הלימוד מ"לא תעשון אתי" לאסור בצורות ארבע פנים, היינו דוקא שניכר בצורתה שנעשה כצורות אריה של חיות הקודש, שהוא דמות מלאך כתמונתה שצייר יחזקאל... וכל אלו נבראים של מטה - הוא וצורתן מוכחת עליו דרק צורת בהמה וחיה היא ולנוי בעלמא עבידי... ולזה גם בצורות המזלות לא נאסר אלא כשנעשו כל המזלות ביחד, ובתמונה זאת המורה שנעשה לתמונת מזלות השמים... וגם אין לאסור משום חשד בבית הכנסת שמתפללין ומשתחוין שם, אלא במקום ובזמן שלא נעשה זה אלא לאיזו יחידים באקראי, שכל דבר נפלא שאין רגילין בו מעורר הרעיון לחשוב בו מחשבות זרות שונות, אבל אחר שנתפשט המנהג שנעשים אלו הצורות לנוי, בין בולטות ובין שוקעות, ותפארת בני אדם בית חקוק ומצוי בצורות חיות ועופות משונות - שוב יצא הדבר מכלל חשדא ומידע ידיע דלנוי עבידי...".
וחשוב מאוד לציין: לא רק בבתי כנסת רבים בעיירות השונות באירופה רווח המנהג לעטר את את כתלי בית הכנסת בצורות חיות, ובהן צורת אריה, אלא אף בבתי כנסת עתיקים, מלפני כאלף וחמש מאות שנה, מוצאים בחפירות ארכיאולוגיות שרידי עיטורים מעין אלו. כיצד עשו זאת מאז ומעולם, חרף האיסור על עשיית צורות? ובכלל, לשם מה נועדו העיטורים הללו?
בתשובת רבנו אליקים ב"ר יוסף שהובאה לעיל מדברי הראבי"ה, אנו מוצאים לשון מעניינת: "על הבניין שבנו לשם בית הכנסת בקולוניא בכותל צפוני וצרו בחלונות צורות אריות ונחשים ותמהתי הרבה על מה עשו... ואף על פי שכוונתם לשמים היה להתנאות לבוראם במצות".
רבי אברהם ראזען בשו"ת "איתן אריה" (סימן עו) כתב: "ומה טוב ומה נעים בבתי כנסיות ובתי מדרשות של היראים בפולין שאין שם ציורים של חיות ועופות, אבל בשאר ארצות כבר הורגלו בזה בשנים האחרונות דלדעתם בית הכנסת ובית המדרש ליהנות ניתנו, ושבעים מראות עינם מהצורות הנאות, כי רובם אינם בני תורה ואינם מבינים ההקפדה בזה... ומוטב שיהיו שוגגים...".
בייחוד יש להסביר את המנהג על פי דברים חשובים שכתב רבי יצחק דוראן, בהקדמה לחיבורו "מעשה אפד". על חיבור זה כתב רבי מנחם די לונזאנו בספרו "דרך החיים" (עמ' עג): "והחכם השלם... בהקדמתו הגדולה המהוללת מלאה לה חכמה ודעת ויראת ה'". גם החיד"א ראה חיבור זה בכתב-יד במסעיו, וכתב עליו ב"מעגל טוב" (עמ' 87): "וראיתי שם מעשה אפוד... ובההקדמה המפוארה הארוכה... והיא הקדמה יפה".
וכך כתב רבי יצחק דוראן: "הדרך הששי, שיהיה העיון תמיד בספרים היפים והנאים מנוי יופי הכתיבה והקלפים, ומהודרים בזיוניהם ובכסוייהם, ושיהיו מקומות העיון, רצוני בתי המדרש, יפי הבנין ונאים, לפי שזה עם שיוסיף באהבת העיון והחפץ בו הנה הוא ממה שיטיב הזכרון גם כן, לפי שההבטה והעיון בצורות הנאות והפיתוחים והציורים היפים ממה שירחיב הנפש... ויחזק כוחותיה. וכבר הסכימו על זה הרופאים. וכתב הרב (=הרמב"ם) בזה מותר כשתהיה הכונה בו להרחיב הנפש עד שתהיה בהירה זכה לקבל החכמות, והוא אמרם ז"ל דירה נאה אשה נאה ומטה מוצעת לתלמיד חכם, ואמרו שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם אשה נאה כלים נאים דירה נאה... ומזה הצד הוא מותר לעשות הפיתוחים והציורים בבנינים והכלים והבגדים כי הנפש תלאה ותעבר המחשבה בה תמיד לעיין בדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף מעשות המלאכות הכבדות עד שירוח וינפש... והענין הזה גם כן ראוי ומחוייב רצוני להדר ספרי האלקים ולכוין אל היופי והנוי בהם, כי כמו שרצה ית' לפאר מקום מקדשו בזהב ובכסף ובאבן יקרה, כן ראוי שיהיה הענין בספריו הקדושים..." (מעשה אפד, עמ' 19).
רבי עקיבא איגר כתב דברים דומים לדברי ה"מעשה אפד", במכתב לבנו על אודות הדפסת ספריו: "שיהיה נדפס על נייר יפה, דיו שחור ואותיות נאות, כי לדעתי הנפש מתפעלת והדעת מתרוחת והכוונה מתעוררת מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר...".
נראה שמטרה זו היא העומדת מאחורי המנהג לעטר את בתי הכנסת בעיטורים נאים, ובכללם אף דמויות חיות ובהמות, בצירוף ההיתרים השונים שהצגנו מעלה.
(מקורות: ר' יצחק כהנא, מחקרים בספרות התשובות, עמ' 349-394; ר' יחיאל גולדהבר, מנהגי הקיהלות, א, עמ' ל-מה; ר' יוסף פררה, דמות הגוף, עמ' י-יא, קסח-קעז)


Print post

You might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...